אם תערוכת מוזיאון וויטני של אקהאוס לאטה היא הונאה, היא טובה

קשה לי לדעת היכן להתמקם נפשית "אקהאוס לאטה: ברשותי, "מוצג כעת ב מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית, עד שאני זוכר שזו התצוגה הראשונה שממוקדת באופנה במוזיאון מאז אנדי וורהול תערוכה בשנת 1997.

אף שהמעצבים מייק אקהאוס וזואי לאטה נפגשו בבית הספר לאמנות והראו את עבודותיהם בגלריות בעבר, שלהם ouevre משתלב בנוחות יותר בגבולות המדיום האחד - אופנה - מאשר וורהול הבינתחומית הפרועה אי פעם עשה. ובכל זאת, נוכחותם בוויטני הגיונית ביותר כאשר מתייחסים אליהם בהקשר של מורשתו של וורהול, שהידרדר את המחסום בין האמנותי למסחרי בדרכים שעולם האמנות עדיין מתמודד איתן היום.

ההתמוססות של השורות האלה היא שהכי מכה אותי כשאני עוברת בין "בבעלות", שאפשר לתאר אותה כחנות קונספט שאוצרה במוזיאון באותה קלות שאפשר לקרוא לה תערוכה. המופע מורכב משלושה חדרים: בראשון ישנן תמונות פרסום מסורתיות המציגות בגדי Eckhaus Latta; בבגד השני של Eckhaus Latta עצמו מוצג לצד חפצי אמנות חד פעמיים על ידי משתפי הפעולה בעולם האמנות; לאחרונה, המסכים משדרים צילומי מעקב מקמעונאים שמוכרים את המותג ומתוך החדר השני של התערוכה עצמה.

בתוך מסגרת זו בת שלושה חלקים יש הרבה סוגים של קריצות מודעות לעצמן ונהנות מטא-נרטיביות שציפיתי להן ממיצב של אמנות עכשווית. בחדר המראה יש מראה באורך מלא שנראית מותאמת במיוחד לסלפי, עד שאני מבינה שזאת מראה חד כיוונית שבה הצופים בחדר המעקב יכולים לצפות במביטי המראה שלא נראים. אחד מחפצי האמנות, שכותרתו "אני מעריץ" מאת ג'סי ריבס, הוא ממש חשמל עובד מעריץ עם תמונות של מייק אקהאוס וזואי לאטה מודבקות בחזית, מנפנפות בעבודת האדם רוּחַ. תמונות ה"פרסום "בחדר הראשון כוללות אסתטיקה חלקלקה ודוגמניות בעלות שם גדול ג'מה וורד כמעין בדיחה פנימית שמיועדת לאנשים המכירים את הדימויים האופייניים של אקהאוס לאטה, הנוטים יותר לדגמים ותצלומים לא מסורתיים שמרגישים פחות מושלמים מבחינה מסחרית.

אבל ההפיכה הגדולה מכולן, כמובן, היא שהלבוש על "תצוגה" בחדר המרכיב את עיקר התערוכה הוא למעשה למכירה. החל מהמחירים שבין 24 ל -7,200 דולר, החלקים כוללים הכול, החל מגרביים מודפסים ועד סוודרים סרוגים משקיות מכולת מפלסטיק ועד ג'ינס מוכן לכלבו. מה שהחדר המרכזי מעורר יותר מהכל הוא סוג השוק התת -קרקעי של ברוקלין שאליו מגיעים הדוגמניות והמעצבים הצעירים שאני עוקב אחריהם בסמטאות האחוריות של אינסטגרם. רק במקום להתאכסן בחלל מואר, מחוספס, בעל כושר ביצועים, הוא הורכב מחדש בתוך החומות הבתוליות של מוסד במנהטן.

ככל שהלוחות הפורמליים על הקיר והמסעדה המוזיאוניים עשויים לנסות לתקשר שהכל חלק מדיאלוג גדול וחכם יותר בנושא צריכה וצריכה. רצון ומעקב-כיוון שמדובר במובן מסוים גם בחנות מתפקדת, עם תגי מחיר, חדר הולם ומכירות נוכחות. חָבֵר.

"בניגוד להצגות מוזיאון מסורתיות של אופנה על בובות הממוקמות במרחק מהצופה, המיצב כאן מטפח אינטראקציה אינטימית עם הבגדים", נכתב בהצהרת התערוכה.

ואכן, בניגוד לחבלי המחסום, זכוכית זכוכית וכנים מורמים המשמשים ליצירת תחושת ריחוק ואפילו יראת כבוד סביב בגדים במשהו כמו מוזיאון המטרופוליטן לאמנותמתמשך "גופים שמימייםנראה כי "תערוכה", "בעלים" קובעת את ההיפך ביצירות שלה: הבגדים האלה אינם נפרדים או קדושים. הם מיועדים לניסיון, לבישה וכן ברכישה.

האתוס הדמוקרטי לכאורה הנובע מהעובדה שניתן לקחת את חלקי המוזיאון הביתה, וכי תערוכת Eckhaus Latta חופשית להיכנס בעוד שאר המוזיאון אינו, מסתמנת בבסיס בִּלעָדִיוּת. בטח, המבקרים יכולים להחזיק ביצירת "בעלים" באופן שהם לא יכולים להחזיק שום דבר מהתערוכה של דיוויד וונארוביץ 'המתרחשת למעלה. אבל התגים המיוחדים בחולצות הטריקו ובהכרזות הטקסט על הקיר על פריטים "מוגבלים" מדגישים את המבקרים כי רכישת המוצר של Ehaushaus Latta פירושה להיות חלק מקבוצה בלעדית.

אם אקהאוס לאטה עובר את הגבול בין דמוקרטי לאליטיסטי, כוללני ובלעדי בתערוכה זו, זהו רק עוד קשר אחד שיש למעצבים לקודם וורהול, ששכפל כמה מיצירותיו שלו כאילו היו הדפסים זולים תוך שהוא מוכר אחרות כחד פעמיות עבור מאות מיליוני דולרים. בין אם אתה אוהב את הנחת היסוד של "בעלים" ובין אם לא, תצטרך להודות שזה עובד: אפילו מבקרים אשר ללכת במלמל "האם זו הונאה?" עשויים לצאת ולנדנד תיק ממותג הנושא סחורה של Eckhaus Latta.

לפחות זה מה שעשיתי.

הישאר מעודכן לגבי הטרנדים, החדשות והאנשים המעצבים ביותר את תעשיית האופנה. הירשם לניוזלטר היומי שלנו.